<h1>להו</h1>
<h2>דף ע:</h2>
גרסינן בפסחים פרק אלו דברים תניא יהודה בן דורתי פירש הוא ודורתי [בנו] והלך וישב לו בדרום. פירוש כדי שיהא בדרך רחוקה בארבעה עשר שחל להיות בשבת מפני שקשה עליו שלא היה רשאי להקריב חגיגת ארבעה עשר. שהיה דורש כשם שהפסח דוחה את השבת כך חגיגת ארבעה עשר דוחה [את השבת]. ובזמן בית המקדש היה — יבנה במהרה בימינו —. ונראה כי בימי שמעיה ואבטליון היה. מדקאמר תמה אני על שני גדולי הדור שמעיה ואבטליון שהן חכמים גדולים ודרשנים גדולים ולא אמרו להן לישראל חגיגה דוחה שבת. מדקאמר שהן חכמים גדולים, ולא קאמר שהיו חכמים גדולים, שמעינן מינה דבימיהם היו. וטעמא דרבי יהודה בן דורתי מוזבחת פסח צאן ובקר דצאן לפסח ובקר לחגיגה ואיתקוש חגיגה לפסח אף לדחות את השבת. ורבנן מוקמי לקרא למותר פסח וכדרב נחמן אמר רבה בר אבוה דמותר הפסח יהא לדבר הבא מכל צאן ומכל בקר. כלומר בין זכרים בין נקיבות דהיינו שלמים.
ואי לאו דאמר רב אשי אנן טעמא דפירושים ניקו ונידרוש. הייתי אומר אני הסודר דיהודה [בן דורתי] מותר הפסח דקרב שלמים נפקא ליה מקראי אחריני. כדאיתא בפרק ראשון דזבחים [ט' ע"א]. דאיתא התם כשב אם כשב להביא פסח שעברה שנתו ושלמים הבאים מחמת פסח לכל מצות שלמים. ותו אמר אבוה דשמואל התם אם מן הצאן קרבנו דבר הבא מן הצאן יהא לזבח שלמים ומצרכינן להנהו תלתא קראי. דילמא יהודה בן דורתי לא מצריך לפסוק שלישי. והא דאמר רב אשי אנן טעמא דפרשי ניקם ונידרוש, יש לפרש מפני שעשה מעשה ודחה עצמו בדרך רחוקה אמר כן. דאין לפרש [כמו] פירוש רש"י שפירש מדברי חכמים. שהרי מצינו בירושלמי [כמה] מקומות שהוזכר שם. דאי לא נימא [הכי] (ו)הא מסקינן התם בההיא שמעתא דתנן אימתי מביאין עמו חגיגה וכו'. עד ונאכלת לשני ימים ולילה אחד. ובגמרא מתניתין דלא כבן תימא דתניא בן תימא אמר חגיגה הבאה עם הפסח הרי [היא] כפסח. ואסיקינן דאינה נאכלת לבן תימא אלא ליום ולילה עד שעת אכילת פסחים. ונפקא לה מזבח חג. זו חגיגת ארבעה עשר. הפסח, כמשמעו. ואיתקש בין לצלי בין לענין שאינה באה אלא מן הכבשים ומן העזים בן שנה (בפסח) [כפסח]. ואינה נאכלת אלא למנוייה. ולענין שבירת עצם לא איפשיטא לן. מיהו בעינא למיפשט דיש בה משום שבירת עצם ואידחי. מאי טעמא לא אמרינן נמי לבן תימא בה כי היכי דאמרינן לבן דורתי.
וראיתי לריב"א הלוי, כתבו לפניו, שבן תימא סבירא ליה דחגיגת ארבעה עשר דוחה את השבת. דכיון דטעמא משום זבח חג, חג זו חגיגה, הפסח זה פסח, ואמר רחמנא לא ילין. ומוקמינן להני קראי בפרק תמיד נשחט [נ"ט ע"א] בארבעה עשר חל להיות בשבת. אלמא דאף חגיגת ארבעה עשר קריבה בשבת. וריב"א דחה אותה ראייה ואמר דבן תימא לא מוקי לקרא בשבת. אלא כדמוקי ליה בירושלמי דדייק התם [פ"ו ה"א] לא ילין חלב חגי עד בקר ואימורי חול קריבין ביום טוב אמר רבי אבהו קיימתה כשחל ארבעה עשר להיות בשבת. רבי יוסי בעי אם כשחל להיות (ב)ארבעה עשר [בשבת] אין חגיגה באה עמה דחלב חגי משמע אחגיגה הבאה עמו והיא אינה דוחה שבת. ומשני התם התורה אמרה הקריביהו מבעוד יום כדי שלא תבא לידי בל תלין. וכן נמי הכי מוקי לקרא. עד כאן דברי ריב"א הלוי. ותימה דלא מוקי בגמרא דידן הכי. דכי פרכינן [נ"ט ע"ב] וניקו נימא לקרא דכי כתיבא בארבעה עשר [שחל להיות בשבת] כתיבא. ומשני שבקיה לקרא דהוא דחיק ומוקי נפשיה, ואמאי לא משני עיביד מידי דלא ליתי [לידי] בל תלין.
ועוד קשיא לי לפי הירושלמי. דאם כן למה הוצרך לומר לא ילין עד בקר. בשלמא כדבעינן למימר דקרא לעולם בארבעה עשר שחל להיות בשבת כתיב ולבן תימא נמי חגיגה קריבה כפסח. היינו דאיצטריך למיכתב דלא ילין עד בקר אלא כל הלילה אם רוצה להקטיר יקטיר וימתין אם רוצה. ובלבד שלא ילין. משום דחלבו קרב ביום טוב דהיינו ליל חמשה עשר. אלא לירושלמי לישתוק קרא לגמרי מלא ילין. דהא פשיטא דלא יביא לידי לא ילין כיון דחלבי חול אין קריבין בארבעה עשר. ודוחק גדול לומר ליחודי לאו הוא דאתא. הילכך לפי סוגיא דגמרא דידן משמע דבן תימא סבירא ליה דדוחה את השבת. ואע"ג דריב"א הלוי זקוק דתימא אי סבירא ליה דדחה מאי טעמא לא איבעי לבן תימא דוחה את השבת או אינה דוחה.
ומיהו נראה לי אני הסודר כדברי רבינו [הריב"א]. דלא מצינו שדבר שאינו חובה גמורה שיהא דוחה את השבת ואת הטומאה. שהרי מודה בן תימא אע"פ שהוקשה חגיגה לפסח. אם לא הביא החגיגה אינו חייב כרת עליה. דעל פסח ייחד כרת כדכתיב [במדבר ט'] וחדל לעשות הפסח ונכרתה ולא חגיגה. וכמו דלא מהני הקש לחייבו כרת הכי [נמי] דלא מהני לדחות איסור סקילה וחיוב כרת. דהיינו שבת וטומאה. דהא כי כתיב במועדו אפסח כתיב ולא אחגיגה. ולישנא דברייתא משמע נמי דלא דחיא לבן תימא. מדקתני [ע' ע"א] בן תימא אומר חגיגה הבאה עם הפסח. ולא קתני חגיגת ארבעה עשר דהוה משמע דלעולם זמנה קבוע בארבעה עשר. השתא דקתני הבאה עם הפסח. משמע כשבאה דהיינו כשחל ארבעה עשר להיות בחול. דכי היכי דקתני וחגיגת חמשה עשר נאכלת וכו' הכי נמי הוה ליה [למיתני] ברישא חגיגת ארבעה עשר. דאע"ג דקא תני [ע"א ע"א] וחגיגת ארבעה עשר יוצא בה לשם שמחה. הא מוקמינן שעכב ושחטה. אלמא אין לה קבע כפסח. והכי נמי אמר רב אשי התם [ס"ט ע"ב] ש"מ חגיגת ארבעה עשר לאו חובה היא. פירוש לא קבע לה הכתוב זמן. (מאי) [דאי] סלקא דעתך חובה בקביעת זמן תיתי בשבת תיתי במרובה.
והא דתניא התם בההיא שמעתא [ע"א ע"א] לא ילין מן הבשר אשר תזבח בערב לבקר לימד על חגיגת ארבעה עשר שנאכלת לשני ימים ולילה אחד. פירוש כשמביאה גילה הכתוב שאם רוצה להביא הרשות בידו. והא דקא דרשי תנאי וזבחת פסח צאן ובקר. צאן לפסח ובקר לחגיגה. לאו לקביעותא. דעיקר קרא למותר הוא דאתא כרבנן. אבל יהודה בן דורתי. דאוקי קרא לשלמים. לדיד[י]ה חובה היא. דהא כתיב וזבחת צאן ובקר. דאי הוו רבנן דרשי לעיקר קרא הכי היינו דרב אשי דאמר ידחי שבת וליתי במרובה. ובמכילתא [פ' בא] כמה תנאים שדרשו צאן לפסח ובקר לחגיגה. וכולהו אית לן למימר דאסמכתא היא. הילכך בן תימא דלא דריש אלא מזבח חג דהיינו חגיגת הפסח היינו היקש. הוקשו כשמביאין החגיגה. אבל קבע לא אשכחן. הילכך לא דחי שבת. וקרא דוזבחת צאן ובקר ליהודה בן דורתי (ודחי) [ודאי] בחגיגת ארבעה עשר קאי. כפירוש רש"י. ולא כתוספות שכתבו דמספקא להו אי [על] חגיגת חמשה עשר קאי, משום דהדר קאמר ורבנן מאי טעמא לא דחיא שבת הא ודאי קרבן ציבור. ואמר רבי אלעזר משום רבי יהודה בר פדא אמר קרא וחגותם אותו שבעת ימים וכו'. וההוא קרא בחגיגת חמשה עשר כתיב. הילכך מספקא (ליה)
